החודש חזרתי לביקור באוניברסיטה שהביא אותי סופסוף לכתוב על נושא שיושב לי בראש ובלב כבר שנים- היחס בין אומנים וביטחון. הכל התחיל בהזמנה לאירוע גיוס עובדים למערכת הביטחון- מוסד, שב"כ, משרד הביטחון, שב"ס ומשטרה. אתם יודעים, האנשים שגורמים לכך שנוכל לישון טוב יותר בלילה. אך האירוע לא יועד לבוגרי הפקולטה לאומנויות אלא אורגן על ידי הפקולטות למדעי החברה והרוח- היסטוריונים, כלכלנים, חוקרי שפה, מדעני מדינה... אותם המערכת מבקשת להשיג. י
הודעת שיווק האירוע מתוך אתר אוניברסיטת תל אביב
במשך האירוע המכובד הזה, ישבתי שם ונזכרתי בסרט "ממזרים חסרי כבוד" (2009). אין ספק שהוא אחת מפסגות היצירה של טרנטינו. הסרט למעשה מבוסס על כמה סרטים נהדרים, ביניהם- "להיות או לא להיות" של ארנסט לוביטש מ-1942. שני הסרטים מציגים אנשי אומנות המשתמשים בכישורי האומנות שלהם על מנת לפגוע במשטר הנאצי. י
בסרט של טרנטינו, מזומן מבקר קולנוע בריטי בשם ארצ'י היקוקס לתכנון מבצע חשאי; במהלך הקרנת סרט בנוכחות בכירי השלטון הנאצי הצוות שלו יתנקש בנוכחים באולם. לשם כך החליט המודיעין הבריטי לגייס את היקוקס, מומחה לקולנוע הגרמני, שיצליח להסתנן לאולם כקולנוען גרמני. הסיבה שנבחר אדם זה לביצוע המשימה היא ידיעת השפה והכרות מעמיקה עם התרבות ותעשיית הקולנוע התקופתית בגרמניה. הערך הרב שהוא מציע למשימה אף מתבלט יותר לאחר מותו, כשאנו צופים בקצין שמחליף אותו (בגילום בראד פיט) שמנסה להיטמע בלית ברירה כאיטלקי וכושל בכך. בעוד היקוקס נכשל על פרט קטן (אלו 3 אצבעות הגרמנים נוהגים להרים כשמזמינים 3 כוסות משקה) המחליף אפילו לא מצליח לסחוב שיחה בסיסית בשפה זרה. י
במשך כל המפגש באוניברסיטה שאלתי את עצמי במה הייתי יכול לתרום לגופי הביטחון הללו, במה סל הכישורים הרחב שלי יכול היה לעזור להם: אני חושב שהייתי יכול לבנות מודל של קסבה עבור מבצע חיסול ממוקד, לחקור נתוני מטא לצורך הפללה, או לערוך סרטונים עבור הגשת כתבי אישום. נכון, אין לי הרצון לשבת אחד על אחד עם חשוד ולנסות להוציא ממנו הודאה באשמה, אבל זה לא התפקיד היחיד שקיים בגופים אלה. ישבתי שם ועלו לי כל מיני רעיונות. י
לדעתי, המחשבה הזו עברה גם בראש של התסריטאים של שני הסרטים. מחשבה ששואלת "האם כל מה שאומנים יכולים לעשות זה רק לבדר, או שיש תרומה אמיתית שניתן להשיג דרך האומנות?". הדבר הפשוט ביותר עבור כל מדינה הוא להכריז שצריכים כמה שיותר לוחמים, נהגי טנקים וחובשים קרביים. על ידי הכרזה כזו המדינה מבטלת את ערך ההתמקצעות של מקצועות שונים. ומניסיון, אני יכול לומר שלאחר שירות כלוחם, אין שום דרך להמיר את ההתמקצעות בלחימה, נהיגה על טנק או ניסיון בטיפול בפצועים תחת אש מביצוע בשדה הקרב לסביבה האזרחית. אם כן, השאלה נותרת- האם אפשר להשתמש בידע אומנותי על מנת לנצח את האויב? י
למעשה יש עוד סרטים שמציגים שימוש באומנים לצרכי ביטחון- "ארגו" (בן אפלק, 2012) מציג צוות של קולנוענים שכביכול מגיע לצלם סרט אך למעשה נשלח למשימה אחרת. הסרט "ראיון סוף" (גולדנברג & רוגן, 2014) מציג ניסיון התנקשות על ידי צמד כתבי רכילות. י
מחוץ לבדיה הקולנועית, מסופר שהצרפתים משתמשים בסופרי מדע בדיוני על מנת להיערך לתרחישי קיצון, וכי במלחמת העולם השנייה נעזרו האמריקאים במומחי אביזרים לשלל מטרות כמו ניפוח סדרי-כוחות וזיוף מסמכים. י
מימיו לשמאל: י
פוסטר הסרט "ראיון סוף" י
טנק-מתנפח ממלחמת העולם השנייה
מסמך מזויף מתוך "מבצע קציצה" י
מפגש יוצרי סרט-הדמה מתוך הסרט "ארגו" י
פוסטר הסרט "ראיון סוף" י
טנק-מתנפח ממלחמת העולם השנייה
מסמך מזויף מתוך "מבצע קציצה" י
מפגש יוצרי סרט-הדמה מתוך הסרט "ארגו" י
אם צבאות יותר מקובעים בהם ההיררכיה יותר נוקשה מצה"ל מוצאים שימוש לעוסקים באומנות, למה בעצם מערכת הביטחון הישראלית הודפת ממנה אומנים? בסיום האירוע ניגשתי אל נציג המשטרה כדי לדבר איתו. אמרתי לו שהייתי שמח אילו היה מציג לי במהלך התואר הראשון את ההצעות שזה עתה הציג לסטודנטים בפקולטות האחרות. הוא חייך ושאל אותי אם לדעתי הסטודנטים בפקולטה בכלל היו באים לשמוע. יש צדק בדבריו- אף אחד מהחברים שלי ללימודים לא שאף לעבוד במשטרת ישראל. חלקם אף בזו למערכת החוק וביצעו עברות קלות. הסיכוי לגייס קולנוענים, שחקנים, אדריכלים וחוקרי אומנות למען אכיפה באמת היה קלוש. השורשים של הבעיה נטועים עוד בגיוס לצה"ל- במקום שאומנים מצטיינים ימצאו את מקומם כמשרתים את המערכת, המערכת היא לרוב זו שמשרתת אותם. אפשר לראות זאת בתזמורת צה"ל, להקות הצבאיות המיתולוגיות והזניחות כיום, ביחידת דובר צה"ל- כל המשרתים שם שואפים ללמוד מהמערכת כמה שיותר למען עצמם. הזן הנדיר יותר הוא הטרובדורים- לוחמים שמרימים מורל עם כישרון אומנותי, איתם נמנים גם מתעדים קרביים. אך גם זן זה, כמו מאיר אריאל ועידן עמדי, שואף לעסוק באומנות תוך תרומה נוספת לביטחון- לא שימוש באומנות למען הביטחון.
לסיכום, יש לסרטים נטייה ליצור תדמית כאילו אירועים ייחודיים קורים יותר מכפי שהם. יחידות יהודיות רבות הסתובבו בשטחי הרייך ופגעו בחיילים גרמנים, אך רק מעטים נעזרו ביכולות אומנותיות שונות. סביר שבין אלפי האנשים שמרדו בנאצים לא היו יותר מכמה עשרות אומנים מקצועיים. העובדה שקיימים שני סרטים מוכרים בהם מעורבים אומנים בחיסול נאצים מציב את הקטגוריה הזו לצד סרטים בהם טייסים הם גיבורי הסרט. שתי הקבוצות מיוצגות יתר על המידה לעומת מספרם במאמץ המלחמתי. לשתי הקבוצות יש יוקרה מסוימת ואסתטיקה אהובה. אך בעוד קל לנו לראות את הקשר בין יכולת הטסה ופגיעה באויב, עם אומנים זה כמעט תמיד נעשה בנוסף ליכולת מבצעית נוספת.
"ממזרים חסרי כבוד" מציג לנו את הפנטזיה בה היטלר מחורר על ידי חייל יהודי, תוך כדי שריפה ורגע לפני פיצוץ עז שיסיים את המלחמה. ייחסו לסרט עיסוק רב בפנטזיה יהודית על נקמה. אך שכחו את העיסוק בפנטזיה האחרת, דווקא של הבמאי, לפיה אומנים יכולים להציל את העולם דרך תרומה למלחמה באמצעות כישרון אומנותי. הפנטזיה הזו לא חייבת להישאר בגדר פנטזיה.
