ראשית אפתח בגילוי נאות- בגיל 17 הגשתי לראשונה תסריט לסרט מלא לקרנות הקולנוע. הייתי צעיר ובוסרי וחשבתי שזה הולך להצליח בקלות. בגיל 29 הגשתי בפעם השנייה. בשני המקרים סורבתי. י
בכתבה קודמת, יותר, אחר וחדש: חזונות מדיה, התייחסתי אל שאלת החזון של המדיה. שתי גישות שהצגתי לחזון אומרות שהתפקיד של המדיה (סרטים, סדרות, משחקים) הוא ליצור בידור עכשווי בכמות גדולה ולייצג סיפורים אמיתיים. כלומר, אנו יוצרים תכנים על מנת לבדר או לייצג. האחד מנסה להמתיק ולהשכיח את עובדת קיומנו ואילו השני מנסה לשמר כמה שיותר את הקיום. שתי גישות אלה מאד ראליסטיות ושמות דגש על קיומם של האנשים- הצופים ומושאי התיעוד. מה שגישות אלה מזניחות הוא עולם סוריאליזם שלא לצורך בידור אלא לביקורת. דווקא לא לספק לקהל את מה שהוא בהכרח בא לקבל אך לתת לו משהו אחר, אולי אפילו טוב יותר. י
התסריט שהגשתי בגיל 17 היה על אדם בגיל ה-20 שבוחר לזייף את מותו בטיול במזרח הרחוק על מנת שיוכל לחזור בזהות בדויה ולהבין את חייו דרך תיעוד המשפחה והחברים שלו בסרט תיעודי. בעולם בו אנשים מצלמים סרטים תיעודיים על כל פיפס (תסתכלו ברשימת הסרטים של דוקאביב), זה מאד הגיוני שעיתונאי צעיר יצלם סרט על הסביבה של מטייל צעיר שמת. לפי התסריט שכתבתי, אותו צעיר מנסה להתחבר מחדש עם משפחתו וחבריו כדי לקבל הזדמנות חדשה ולבנות אישיות מחדש- בוגר יותר, אמיץ יותר, אהוב יותר. עד אותו המעשה, חייו נעו על ציר זמן בו הוא הרגיש קורבן של החיים, והנה הוא עושה מעשה אמיץ למען שינוי. י
התגובה שקיבלתי מהקרן הייתה שהסרט לא אמין- לא יכול להיות שאדם חוזר לאנשים שמכירים אותו היטב והם לא מזהים אותו. כנראה שהלקטורים לא ראו את "התייר". אני מניח שהיו גם תגובות על כך שהתסריט בוסרי ודורש פיתוח משמעותי- ואני מחזק את הטענה הזו. י
לאורך השנים בלימודים נתקלתי באמירות של חברים (אפשר כבר לקרוא להם קולגות?), שאמרו שסירבו לאשר להם הפקת תסריט מז'אנר הפנטזיה והמד"ב. הסיבות מגוונות- התסריט לא מובן דיו, בארץ ממעטים ליצור בז'אנרים הוליוודיים, הסיפור לא יכול לקרות. אלא שבלבול, מבנה ידוע וסיכויי היתכנות נמוכים הם הלב הפועם של הז'אנרים האלה. י
קרנות הקולנוע צריכות לשאול את עצמן שאלה אחרת- האם התוצרים שלהן מחזקים את מרחב היצירה הישראלי ונותנות ביטוי לקולות בו או משמרת הגמוניה סטטית במרחב שתמיד עובר שינויים. אם תפקידן הוא לייצג באיחור, תמיד באיחור, את מה שבציבור נחשב ל-"סביר" ו-"מקובל", הרי נקבל העתק מסוגנן וכמעט ריק מביקורת ומדמיון של המציאות עצמה. יוצרים שירצו ליצור דבר חדשני לא רק יסתכנו בכך שהסרט שלהם לא יצליח, אלא גם בכך שהוא אפילו לא יזכה לתקציבי הפקה. בכך נידרדר ליצור עוד מאותו הסוג, מעין "יקירי-פסטיבלים" צפויים. זה מתאים לפורמטים של מודעות אבל, פרסומות סוג ג' ודיווחי חדשות יבשים, לא לעשייה אומנותית. י
חזון קרן גשר
אקח למשל את קרן גשר, שהחזון שלה מתואר כך: "בשאיפה לעורר דיאלוג כן על זהות, ערכים, והיכרות עם האחר באמצעות המסך, אנו מבקשים להאיר פינות עזובות, להעיר תרבויות נשכחות ולעודד שיח תרבותי וחברתי הוגן ומכבד". אפשר לקרוא את החזון הזה כקריאה פשוטה לקחת מצלמה דרומה ולתעד את החיים במרחב הנגב בין בדואים, חרדים בערד, עובדים זרים בחממות ושאר קבוצות קטנות כגדולות. אפשר גם לראות את החזון כקריאה לשלב זהויות קיימות בתוך תוכן על מציאות שלא קיימת, כמו בסדרה "סוף הדרך" של תאגיד השידור. החזון של הקרן מעורר כמה שאלות נוספות- האם בשם "שיח חברתי מכבד" על היוצר להימנע משאלת שאלות נוקבות? האם בשם "פינות עזובות" על היוצר לשלב דמויות שלא סביר שימצאו במרחב רק על מנת שהתוכן יהיה בעל מראה מכיל? י
השאיפה לייצוג רחב בתכנים היא בריאה ומאפשרת ביטוי של מגוון הקולות הקיים. למעשה, אני די בטוח שאף קרן לא מכריזה על עצמה שהיא קרן אקסקלוסיבית לסוג אחד של יצירה ויוצרים, מה שהופך את החזון בן 26 המילים של קרן גשר למקובל גם על קרנות אחרות. הכפילות הזו בין גופים עם מטרות דומות היא ספק תחרות ספק סרבול בירוקרטי, וקטונתי להביע עליה ביקורת. היא בעיקר מאפשר ליוצרים הזדמנויות נוספות לקבל תקציבים. י
ובחזרה לעניין- כשמסתכלים על המועמדים לפרס אופיר ועל המבחר שממומן על ידי הקרנות ביום הקולנוע, האם אנחנו באמת יכולים לומר שיש מגוון? מעבר לחוסר המגוון בדעות פוליטיות, למגוון היחסית מצומצם של שחקנים על המרקע- האם יש מגוון סגנוני? ז'אנרי? נושאי? י
על מנת שלקולנוע הישראלי יהיו סרטים מלהיבים עבור מגוון גילאים וקבוצות, יש צורך לחשוב מה מלהיב גם אנשים אחרים. זה אומר לנסות, ואולי גם לקלוע. י
