תקציר: במאמר זה אני מתעסק בפערים שבין מסירת מידע אמין ולא אמין בכמה יצירות. אני רוצה להצביע על כך שלמרות שאין בקולנוע הישראלי מסורת ארוכה של דיווח לא אמין, מבט על שני סרטים עכשוויים בפרספקטיבה סקפטית יכול להאיר על משמעותם. י
באחת הסצינות הכי זכורות מראשית הסרט "ג'אנגו ללא מעצורים" (טרנטינו, 2012), קינג שולץ מכין את ג'אנגו לביקור שיערכו בחווה בה צפויים להיות שלושה פושעים אותם הם מחפשים. צמד ציידי הראשים מתכוון להעמיד פנים שהם רופא שיניים ומשרת שמחפשים לקנות שפחה שחורה, כדי להתקבל בברכה בחווה. הם יודעים, כפי שאנו רואים בתחילת המפגש בחווה, שבלי שיעמידו פנים ויציעו הצעה נדיבה לבעל החווה, לא יצליחו להסתובב בתוכה. רק על ידי העמדת פנים הם מצליחים להסתובב ברחבי החווה ולחפש את מבוקשם האמיתי- שלושת הפושעים. י
אם כן, טרנטינו מציע כאן דרך ייחודית להיכנס למקום אליו איננו מוזמנים- במקום לפרוץ בכוח אל הדלת הראשית או להתגנב מהשער האחורי, הדמויות נכנסות לאור יום לתוך מקום בו הן יודעות שהן אינן רצויות. אך הן הופכות עצמן לרצויות על ידי מרמה. על ידי מרמה, הבלתי רצוי הופך למתקבל על הדעת; אותו בעל חווה מרוצה משלישיית הפושעים שעובדים אצלו ומסתתרים תחת זהות בדויה. הדרכים בהן החוק הרגיל היה פועל נגדם מעולם לא היו מצליחות להביאם למשפט. כעת כשהם מבקרים רצויים בחווה, יכול ג'אנגו לאתר את השלישייה ולהרוג אותם. י
הנקודה השנייה היא שבין סרטים של טרנטינו מתקיימים קשרים- וינסנט וויקטור וגה, אומה תורמן מגלמת שתי דמויות מאד דומות, סצינות-תאומות בעלות מבנה דומה... אפילו כשכריסטוף וולץ מגלם הן את צייד היהודים קולונל לנדה ואת צייד הראשים הגרמני קינג שולץ- כמובן שיש קשר בין הדמויות. ולכן אני רוצה להצביע על הקשר בין הדמויות של וולטון גוגינס ב-"ג'אנגו ללא מעצורים" לעומת "שמונת השנואים". י
בפגישה עם ג'אנגו, וולטון מגלם את בילי קראש. בילי קראש הוא אחד הלבנים הגזענים שעובדים באחת החוות. מציק לו שג'אנגו רוכב על סוס ומדבר חופשי. הוא בפירוש אחד השונאים של ג'אנגו עקב גזענות. בהמשך הסרט, כשג'אנגו מבצע את הטבח השני באחוזה, הוא יורה לבילי במפשעה, כנקמה על כך שעמד לעשות לו אותו הדבר. אפשר לומר שבין השניים יש מתח קיצוני ביותר. אם בסוף "ממזרים חסרי כבוד" חשבנו שכל דמות שיגלם כריסטוף וולץ תמיד תזכיר לנו שהוא גילם קציץ אס.אס, כעת בסוף הסרט הזה וולטון גוגינס תמיד יתחבר לנו עם גילום דמויות גזעניות. י
העולם של הסרט "שמונת השנואים" הוא עולם של חשדנות הדדית ופילוג. יש לנו לבנים מול שחורים, אמריקאים מול זרים, צפוניים מול דרומיים וגם גברים מול נשים. הסרט כולו נע סביב חוסר אמון בין הדמויות- מי הרעיל, מי שיקר, מה נמצא שם בחוץ, האם הדיווחים אמינים. יש סרטונים שונים ביוטיוב שמנסים להתחקות אחר השאלה מה מכל הסיפורים המסופרים בסרט אכן קרה, ואיך אנחנו יכולים לדעת כשהכל למעשה הוא פרי יצירה של תסריטאי. למשל, האם באמת הבן של הגנרל הגיע לחפש את מייג'ור וורן? י
כשאנו נתקלים הפעם בוולטון גוגינס, הוא מגלם את כריס מניקס, מורד מהדרום שלחם למען הקונפדרציה גם לאחר שזו נכנעה לצפון. הוא נקלע לסופת שלגים כאשר הסוס שלו נתקע ולפתע עומדת מולו כרכרה שיכולה להצילו ממוות. האדם שמחליט אם כריס יכול לעלות לכרכרה הוא צייד ראשים לבן שמשתכנע מכך שכריס אומר לו שהוא לא יכול להפקיר שריף למות בשלג. כריס נכנס לכרכרה ויושב בלית ברירה ליד ציד ראשים שחור, מרקוויז. עצירה. י
כאשר אנו פוגשים אותו ברגע זה וטעונים במה שראינו בסרט הקודם, ויודעים שהוא לחם למען הדרום לכל אורך המלחמה וגם אחריה- הדבר האחרון שנחשוב עליו הוא שיש סיכוי שהוא ישתף פעולה עם מרקוויז. ואכן, בדקות הבאות בסרט נראה אותם רבים עד כדי איום בנשק. י
הסרט מתקדם ואנו רואים שהריב ממשיך. לבסוף, נראה שכריס ומרקוויז משתפים פעולה. התירוץ הוא טכני- כריס עמד לשתות קפה מורעל ובכך הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו שאינו חלק מקנוניה להצלת פושעת. אבל יכול להיות ששכחנו את מה שלמדנו מג'אנגו? י
מה אם כריס ומרקוויז הכירו לפני ותכננו איך יצליחו להגיע אל המקום בו יתבצע החילוץ של הפושעת? מובן להם שהפושעת תמשוך אחריה את יתר הכנופיה, שיחד שווה הרבה מאד. מרקוויז ידוע כצייד ראשים וכריס כמורד דרומי. הם אינם האנשים שאנו מצפים שישתפו פעולה וגם לא האנשים שהיינו מכניסים לבקתה בשלג- כל אחד מהאנשים שהם פוגשים בבקתה למעשה לא היה רוצה אותם שם אילו היה יודע שהם צמד. כנופיית דומרגיו הייתה הורגת אותם כי זה ברור שכריס ומרקוויז הגיעו לשם כדי להרוג אותם, וצייד הראשים הלבן היה תופס אותם כמתחרים שבאים לשדוד ממנו את הפושעת. י
בעשור שחלף מאז צאת הסרט מעולם לא קיבלתי אישור לכך שהשניים מעמידים פנים כשונאים כשהם למעשה משתפים פעולה זה עם זה. בשום מקום לא נאמר שכריס מניקס שינה את דעותיו על שחורים וכעת מוכן לשתף פעולה עם מרקוויז. אך הדרך בה הם שוכבים זה לצד זה ומביאים לחיסול כנופיית דומרגיו לא משאירה עבורי ספק כי השניים עבדו גם עלינו. "ג'אנגו" היווה הסיבה שאנו מתקשים לראות דמות שמגלם גוגינס כדמות סובלנית שיכולה גם להמתין יום שלם עד ביצוע המזימה. אך "ג'אנגו" הוא גם הסרט שחושף כי על מנת להצליח לבצע מזימות מורכבות יש לעתים לבנות דמות קשוחה ולא לצאת ממנה. י
סרט אחר שגרם לי לרצות לכתוב את המחשבות שלי בנושא פערי דיווח הוא "הטבעת" שיצר אדיר מילר. באופן כללי, ניתן לומר שבקולנוע הישראלי לא מתקיימים פערי ידע. כלומר, כאשר אנו רואים פרט מידע על המסך אנו לעולם לא אמורים לפקפק באמינותו. יש בקולנוע הישראלי חזיונות, הזיות, חלומות, היזכרויות (בהקשרי פוסט-טראומה), אך אין סיפור סיפורים שמסלף אירועים. כלומר, כשאדם מספר לאדם אחר סיפור, הוא מעולם לא מרמה אותו שהסיפור נכון ומדויק. בתוך "שמונת השנואים" יש לנו הרבה סיפורים פיקטיביים, כמו המכתב מלינקולן. נובע מכך שכשאנו צופים בסרט ישראלי, אנו לעולם לא מפקפקים באמינותם של דברים. היצירות של אדיר מילר מכוונות לאותו מצב של חוסר פערים. י
בסרט "הטבעת", אנו מכירים את הצד הרציני יותר של אדיר מילר. הוא מגלם את ארנון, ניצול שואה שנולד ב-1944 בהונגריה ולו ולאימו סיפור ייחודי- כדי להינצל מהנאצים אימו שיחדה חייל נאצי בטבעת שלה. ארנון מסרב לראות את עצמו כניצול שואה, אך נשאר קרוב לאימו. כשיום אחד אימו נכנסת לתרדמת הוא מקבל החלטה לשוב להונגריה כדי להתמודד עם עברו וכדי למצוא לה את הטבעת האבודה. בכך אנו מקבלים סרט רציני עם רגעי הומור מהז'אנר המילרי. י
כל זה היה עובד יפה מאד אם לא היינו מכירים את יתר היצירות של אדיר מילר. העלילות השונות שכתב מילר בסדרה "רמזור" ו-"צומת מילר" שיוו לו יחס של גבר עצלן ותחמן. בפרק אחד של "רמזור" אדיר מנסה להתחמק מלעשות קניות בעצמו על ידי כך שהוא קונה בכוונה ירקות פגומים כדי שאשתו תגלה ותפסיק לשלוח אותו. בפרק אחר הסבתא של ארוסתו נכנסת לתרדמת וכדי להעיר אותה אדיר מבטיח שיעשה מעשה שביקשה ממנו. י
שני פרקים מצחיקים אלה יחד יוצרים תחושה מבלבלת מאד ביחס למסע שעושה אותו השחקן בסרט האחר והרציני. אנחנו בטוחים שהוא אוהב מאד את אמא שלו, אך מה יותר סביר- שהוא נסע עד הונגריה והתעמת עם העבר שהכחיש במשך כל חייו תוך איחוד עם ביתו איתה יש לו מחלוקת קשה, *או* שהוא נסע לשוק הפשפשים הקרוב וקנה את הטבעת הכי דומה לתיאורים הרבים ששמע כל חייו מאימו? י
הסרט כמובן עובד, ומי שבוחר לקחת אותו כמות שהוא- שיהיה לו לבריאות. ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם שבמשך שנים אדיר מילר משחק דמויות מצחיקות שיעשו את הדרך הארוכה ביותר לבצע את המלאכה הקצרה ביותר. לסרט בו ארנון הולך לשוק הפשפשים בין שאר משימות החיים לעולם לא היינו הולכים... אז מה אותו ארנון עשה- בדה סיפור. הוא ישב וחשב מה יאמר לאימו שישכנע אותה. וזה לגמרי משכנע גם אותנו! זו בדיוק הנקודה. י
הסרט האחרון שאליו אתייחס בפערים שכאלה הוא הסרט "נאנדאורי" של אתי ציקו. הסרט מציג את מרינה, עורכת דין ישראלית-גרוזינית שמגיעה חזרה לגיאורגיה על מנת לקחת ילד לאימו שבישראל. המשימה שלה מורכבת מהשגת מסמכים ומקבלת הרשות של המשפחה שמגדלת אותו, כדי למנוע עימות פיזי. הילד גדל בבית סביו הזקן יחד עם הדוד. כשמרינה מגיעה לשם היא יודעת שלא יכניסו אותה אם תאמר את האמת- לכן היא בודה שהיא עובדת של משרד הפנים הגיאורגי. בשיחה זו היא מבינה את ראשית הדברים. י
הטריילר מציג את נינו, אימו של הילד. זו הפעם היחידה שהיא מופיעה בסרט, ובניגוד לטריילר שמציג אותה כמחוללת האירועים, בסרט היא מופיעה באמצע כמעט בלי שאנו מכירים אותה. י
מה שאני רוצה להציג כהשערה הוא שנינו לא קיימת. יותר במדויק- מרינה היא נינו. נינו לא יכולה לבוא בעצמה ולדרוש את החזקה על בנה ולקחת אותו לישראל מתוך מדינה שמרנית ולאחר שעזבה את משפחתה לעשור שלם. המדינה והמשפחה פשוט לא יתנו לה לבצע את זה. אז נינו הגתה תוכנית. לא, לא זו שמתוארת בסרט, לפיה נינו שוכרת עורכת דין מעולה שמוכנה לטוס אל המדינה שגם היא ברחה ממנה. לא- נינו בעצמה תבנה את זהותה מחדש ותבקר בפעם האחרונה בכפר שלה על מנת לחלץ את בנה. י
זה משנה לחלוטין את העלילה- במקום עורכת דין קשוחה שנאבקת על ילד ומבינה שהדרך להשיגו היא באמצעות התאהבות בדוד שלו, יש כאן סיפור מסווה על אישה שחוזרת לתרבות שברחה ממנה ולוקחת אחריות על אחיה. כשמרינה מוכנה לשכב עם הדוד, היא עושה זאת כפיצוי על השנים הרבות שגידל את בנה והתנזר מאהבה. הוא בחר שלא להקים משפחה כי יש לו את האחיין, והנה היא מגיעה בזהות אחרת, וממלאת את החסך שיצרה אצל אחיה. זה חולני, אך מובן. זה גם ההסבר למה הוא לא יצטרף אליה, למה זה לא ימשיך. י
אני חושב שציבור צופי הקולנוע בישראל לא יסכים להכיל סיפור שכזה עם גילוי עריות אילו היה מוצג לו. לכן הוא חייב להיות מוסווה היטב תחת מסע צופיתגרנטי של הצלה, גילוי תרבות נשכחת ואהבה כנגד כל הסיכויים. י
התרומה הגדולה של הפרשנות שלי היא לא עבור הסיפור הספציפי שעובד כך או אחרת, אלא עבור צורה אחרת של סיפור סיפורים, בהם יש להטיל ספק במה שנמסר לנו. י
---
בארץ שמרבית סיפוריה מסופרים בתמציתיות, מגמתיות ולעתים תוך סילוף ברור של האמת, עוד מימי התנ"ך ועד ימינו שלנו, יש צורך לחקור את אמינותם של הדוברים. בחקר הספרות הציעה אסכולת תל אביב בשנות ה-60 כי על הקורא נמצאת חובת ההבניה של הסיפור והשלמת הפרטים בו. עליו לחשוב מה מתוך הכתוב נכון ומה אינו. אם בספרות התקדמנו אל גישות כ-"מספר לא אמין" ו-"זרם התודעה", הגיע הזמן שגם בקולנוע הישראלי נהיה חלוצים ונספר סיפורים שנתווכח על אמינותם, בתוך ומחוץ לסרט. י
