אני חש שאנחנו חיים בתקופה יוצאת דופן- בכתיבה פשוטה של כמה שורות של טקסט ולחיצה על אנטר, אנחנו "יוצרים" אבות-טיפוס לרעיונות גדולים ומורכבים. בעזרת בינה מלאכותית, כמובן. יש לנו את כל הכלים שחלמנו עליהם. ועדיין כשאנחנו צופים ביצירות מהשנים האחרונות- הלסת לא נשמטת. בואו ננסה להבין למה. י
בעבר, מה שאדם השאיר אחריו היה אחד משניים- תוצר של תהליך ארוך או זיכרון מחלקו באירוע מקרי. חישבו על כל אדם מפורסם וניתן יהיה להכניס אותו או אותה לאחת משתי הקבוצות- מנהיגים פוליטיים נכנסים בקלות לקבוצה הראשונה, כך גם ממציאים כמו אדיסון ואומנים כמו שפילברג או רפאל. בקבוצה השנייה אפשר למצוא פעילים פוליטיים ראויים כמו רוזה פארקס, מתנקשים מפורסמים, יוצרי להיטים חד-פעמיים ויוצרי אתרים שזכו לתהילה בן לילה. י

ההישג המכונן של אדם היה תוצאה של תהליך ארוך ומדויק או שהיה כמו פורסט גאמפ- במקום הנכון ובזמן הנכון. בשני המקרים, ההישג הזה האפיל על יתר חייו של האדם. אני בטוח שרוצחים רבים היו מתחננים שבמודעת האבל שלהם ייכתב שעשו דברים נוספים חוץ מלהרוס חיים. בדומה אליהם, כנראה שגם אדיסון היה שמח שיזכרו המצאות נוספות שלו חוץ מהנורה החשמלית והריב מול ניקולה טסלה. י
מעבר למורשת שלנו, אני מעריך שכל אחד היום גם היה רוצה ליצור באחר צהריים אחד את ההמצאה/יצירה שתממן את שארית חייו, ובכך להקל עליו לחיות וליצור ללא לחץ כלכלי. האפשרות הבלתי סבירה שהאתר שזה עתה בניתי יימכר לחברת ענק ויאפשר לי לחיות בשלווה וביטחון פשוט קוסמת לרבים. י
אך מהניסיון הפרטי שלי ושל רבים, יוזמות רבות נוצרות, מגרות את המוח ולעולם לא ממריאות לשום מקום. אז למה בכלל להשקיע זמן? אם הרעיון יחיד לעולם לא יביא את המכה, לא ישיג את תשומת הלב שאליה השתוקקנו או יחקוק את שמנו בחלקת גדולי האומה- מה הטעם להשקיע בו יותר מאשר אחר צהריים אחד? י

תהליך היצירה כיום הוא סוג של אחר צהריים של פורענות

אני מדמיין לי חכם סיני מזמן עתיק שבכל בוקר מודד את אורך גבעולי האורז כדי לבדוק האם השיטה שהגה בשנה שעברה מצליחה להשיג תוצאות טובות יותר מהשיטה המקובלת לגידול אורז. בלעדיו, ובלי המוני הוגים-מודדים-יזמים לאורך כל ההיסטוריה ומכל היבשות לא היינו מתקדמים כלל. כלומר, אם אדבוק בשיטה אחת למשך זמן ארוך מספיק, אצליח לייצר מספיק נתונים כדי לשכנע שיש טעם בשיפור המזערי שהצעתי. בהנחה שבמרבית הדברים בחיים הזמן הזה ייקח כשנה (בגלל מחזוריות הטבע ולוח השנה האנושי), יש לאדם הממוצע כ-40 הזדמנויות בלבד לשנות את העולם. י
אם למדתי משהו על אנשים- מרביתם יתייאשו הרבה יותר מהר מזה. אין להם רצון לבדוק רעיון ביסודיות לאורך תקופה. אם לא יזכו לתמיכה כמעט מיידית הם ינטשו את היוזמה בלי להשלים את התקופה. חלק מהאנשים אפילו לא יצליחו לחשוב בכל חייהם על 20 רעיונות ייחודיים ששווה להקדיש להם מרץ וזמן.י
מהצד השני, אני נזכר בסרט "הרשת החברתית" שמציג רעיון אחד מקורי לחלוטין של מארק צוקרברג- פייסמאש. בסרט, מארק נדחה על ידי בת הזוג שלו, מתחיל לשתות ויוצר אתר שבו המשתמש מדרג יופי של סטודנטיות, לפי תמונה. הדבר השערורייתי בעיניי הוא לא הפרות הפרטיות והאבטחה, אלא היכולת ליצור דבר בעל ערך בזמן קצר כל כך. הרעיון כינן במוחו של צוקרברג ותוך זמן קצר ופנוי הוא הפך לדבר שניתן לחוות. כדי להפוך את הרעיון למציאות הוא לא שינה תוכניות, לא עזב את הלימודים ולא נטל הלוואה. והאתר הזה הוא מה שאיפשר לו לקבל את ההצעה האמיתית- ליצור את הרשת החברתית "הפייסבוק".י

אני חושב שמארק עזב את רעיון פייסמאש בדיוק בנקודה שהיה צריך לעזוב אותו- שערורייה שמוכיחה את היכולות שלו. הוא קיבל עונש צנוע וכבוד גדול. הוא לא חיפש דרך להפוך את הרעיון לגדול, חוקי ומסחרי, אלא נטש אותו כאפיזודה שהזמן שהשקיע בפיתוח שלה היה צנוע בהחלט- ערב אחד. י
בשנה שעברה מאז שסיימתי את הלימודים דאגתי להקדיש מסגרות זמן ליצירות שונות; חלק היו רעיונות טכנולוגיים, שאולי יעזרו לי לקבל שם כממציא. אני חושב על שתי הדוגמאות שלי לקולנוע בשילוב מים (1 2). דוגמאות אחרות ניתן למצוא כאן. אלה ללא ספק דברים שאני יכול לבצע עבור לקוח שיבקש, אך להשקיע בפיתוח שלהם שנה שלמה כדי שיצאו מושלמים יהיה פשוט בזבוז זמן. סביר שכמו מרבית ההמצאות של אדיסון, גם אלה ייקברו ויישכחו. י
מהקצה השני יש עבודות שעבדתי עליהם שבועות וחודשים תוך תכנון קפדני והקיום שלהם ברשת נועד משום שסביר יותר שלקוחות יבקשו שיהיה להם דבר דומה- הדמיות מרחביות, תערוכות, טקסטים. אלה לא מוצרים שאפשר להקים ביום בודד, והקיום שלהם בסופו של דבר תלוי בדבר אחד ברור מאד- מימון. בלי מימון אנו נשארים עם טעמו המר של הקפה מפגישת ההכרות. י


כשרעיון צץ לי בראש אני שואל את עצמי כמה רחוק כדאי יהיה לקחת אותו. יש לי נטייה לרעיונות מוזרים שכדאי להשקיע עבורם כמה שעות. הם הופכים אותי למי שאני ומרחיבים לי את האופקים. אחת לכמה זמן מגיע רעיון ממש טוב שסביר יותר להשלים עם משאבים נוספים. ואז, אחר צהריים אחד ממש לא מספיק. י
השאלה "מה מדהים אותנו" עדיין נשארה ללא מענה. מנוע הקיטור והבינה המלאכותית מדהימים אותנו בשל הפוטנציאל שלהם. פוטנציאל סופו להתגלם. אנחנו מתרשמים הן מרעיון המנוע והן מהיישומים שלו (למשל רכבים). באשר לבינה המלאכותית אנחנו נעצרים. התרגלנו מהר מאד לתמונות מזויפות, לאתרים מתוחכמים ולמשחקי-בזק. הביטוי "כשכולם מחפשים זהב, זה הזמן למכור אתי חפירה", אשר נועד לעודד אותנו להשקיע בחברות התשתית של הבינה המלאכותית, לא ימשיך להתקיים אם ערכו של הזהב יצנח. אם איננו חפצים ברעיונות שניתן להדגים בכלים טכנולוגיים זריזים אנחנו עתידים לזנוח את הכלים כדי ללכת על בטוח בלבד בתהליכי פיתוח איטיים. י

האם מה שמדהים אותנו הוא מהירות הפיתוח? כן, אבל לא בעיקר. י
לדעתי מה שמדהים אותנו הוא האפשרות לפרשנות אחרת- אינטראקציות ייחודיות, הצגת נתונים מוזרים או בדרך חדשה, צורות לליקוט ותמצות מידע. למשל, מדהים אותי שלא מדהים אנשים הגרף הבא, שמציג את התקציב של סרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. מדובר במאות סרטים. הוא נוצר באחר צהריים אחד. הוא פותח פתח לגישה אחרת לניתוח הצלחה של סרטים ביחס לתקציב שלהם, ומציג זאת בבירור. י
לסיכום, אני מרגיש שהתפזרתי. אשמח לשמוע מכם מה קובע עבורכם האם רעיון שעולה לכם יבוצע באחר צהריים בודד או בשנה שלמהי

You may also like

Back to Top