מתוך הסדרה
Severance
Severance
בשנת 2023 הלכתי לקולנוע לראות את הסרט ברבי (גרטה גרוויג, 2023), בשבוע הראשון שלו בארץ. אחרי שקניתי כרטיס נכנסתי אל האולם וישבתי לצפות בפרסומות. משהו לא הסתדר לי באולם- הוא היה ריק מדי, הפרסומות כאילו לא התאימו לאווירת הסרט וגם הקהל נראה מבוגר ורציני מדי. אחרי כמה דקות שאלתי מישהי אם זה אולם 2, והיא אמרה שזה אולם 1, ואולם 2 נמצא ממש בדלת ליד. ככה הבנתי שנכנסתי אל הסרט הלא נכון. לשמחתי, לא איחרתי לראות את מרגו רובי מתעלמת מריאן גוסלינג בארץ הברביות.
אני חושב שזו אחת הסיבות שלא אשכח את הביקור ההוא בקולנוע. הסיבה השנייה היא שבמהלך הסרט קרה לי דבר מוזר- לפתע הבנתי שאני מסתדר כל כך טוב עם האנגלית שהכתוביות הפכו למעשה מטרד. עד אותו היום חשבתי שאין לי הידע המספק להתמודד עם סרט ללא מתווך כלשהו. זה היה גילוי משמעותי. הבנתי בעצם שבכל צפיה בסרט, אפילו בשפתי שלי, אני מזיז את העיניים מההתרחשות לכתוביות וחזרה.
מתוך הסרט ברבי
מבט על המבט
התחלתי לנסות לראות סרטים בבית בלי להוסיף להם קובץ כתוביות. חוץ מהשיפור בתשומת הלב למבטאים, בחירת מילים ושאר אלמנטים של סאונד, שמתי לב שאני מביט הרבה יותר בקצות הפריים. העיניים שלי יכלו לנדוד אל אזורים במסך שהעין לא הולכת אליהם באופן טבעי.
ישנה גישה מחקרית בתיאוריות קוגניטיביות של צילום וקולנוע שטוענת שלכל שוט יש את צורת פיזור המבט של הצופה (Caporusso). כדי לבחון את זה, מציבים מצלמה עוקבת-תנועות-עיניים מול צופה בזמן שמוצג לו תוכן. קפורוסו מציע 4 צורות- התבוננות, תצפית, מעקב ושיטוט. התבוננות על פני הדמות, תצפית על המתרחש, מעקב אחר תנועת המצלמה במרחב או מבט משוטט במרחב על מנת להבינו. נראה שאף אחת מהצורות הללו לא כוללת זפזופ חוזר בין עיקר הפריים (דמות/חפץ/נוף) לכתוביות שמתחת. אך אדם שצריך לקרוא כתוביות לא יכול להתמקד רק על המתרחש. התעלמות מצורת החוויה הרווחת למדי הזו, כמוה כהתעלמות ממי שמטייל בהרים עם אבן בתוך נעלו- זה תמיד נוכח ופוגם בחוויה המלאה. כתוצאה מכך, הכתוביות, כמעט תמיד, הן אפילו לא נושא לביקורת ולפעולה מצד היוצר.
סיווג העמודות לפי 4 סוגי המבט שמופיעים במאמר של קפורוסו. כל תמונה בטבלה היא מפת-חום של אזורי הסתכלות
היטהרות
אני חושב שברבי הוא סרט מצוין לשאול דרכו "מה מפריע לי להנות ממה שהבמאית התכוונה שאראה?". השימוש המוגזם שבסרט בצבע הורוד מכתיב מה בתוך הפריים ומה פשוט הפרעה; אם הקולנוע לא כיבה את האורות- תשימו לב. אם המסך מלוכלך- תשימו לב. כך גם לגבי שלטי היציאה, קרן לייזר, צללית של אדם שחוצה את קרני האור של המקרן ועוד. יש סרטים אחרים, בעיקר אפלים, שקשה לומר בהם איפה נגמר הפריים ומתחיל המסך.
אם ננסה ללכת במשעול הטהרני הזה, נגלה מהר מאד שתמיד מפריעים לנו להנות מהפריים הטהור שהיוצרים התכוונו אליו- חפצים שמסתירים את המסך, אור שבוקע ממקורות שונים, השתקפויות למיניהן אך הגרוע והנפוץ מכל בימינו הוא מראה הממשק. אני מתכוון ללוגואים, אייקונים, כפתורים ושורות נתונים. במחשב מספיקה תנועת עכבר קטנה ביותר כדי שהנגן יחשוף את זהותו, ובטלוויזיה לחיצה להשהיה מציגה פרטים דומים שמפריעים. אנחנו לא צופים רק בתוכן, אלא גם במידע שעוטף אותו כמו שם הערוץ.
אותו הפריים מהסרט שרק, מתוך נגני וידאו שונים. מוזמנים לנחש אילו
בזמן שבטלוויזיה ובמחשב לא לגעת בדבר ידאג לחוויה קרובה לטהורה, במדיה החברתית בטלפונים המצב כמעט בלתי אפשרי. היד והעין נעות יחד לכל הכיוונים, אל כפתורי הלייקים, התגובות והשיתוף. התזזיתיות כבר לא קשורה לכתוביות (שנמצאות ומתחלפות מהר), היא בחוסר התחשבות בקשר שבין מוקד הצילום וחווית הצפייה. הכתוביות לא מונחות על התמונה באופן שאפשר לבטל את הופעתן- הן מולחמות עליה.
תמונה כללית מתוך אינסטגרם- שימו לב כמה אייקונים, כפתורים, כתוביות ושורות מידע נמצאות מעל, מתחת, ועל גבי הסרטון עצמו
משחקי מחשב נופלים בצרה הזו לא פחות. כדי שנבין על מה ללחוץ, איך וכיצד זה ישפיע, עלינו להיחשף לחלונות קופצים, הוראות, שיטות ניקוד, מיני-מפות... שכבות על שכבות על שכבות. נדמה שאין טעם לייצר חוויה אינטראקטיבית שעיקרה הוא רק מבט על סביבה ללא צורך להסיט מבט.
תמונה כללית מתוך המשחקים Age of Empires 2 ו-Before Your Eyes.
הממשק מימין כולל יותר מידע אך גם במשחק משמאל העין הלבנה היא חלק מהממשק ולא מהתוכן עצמו
אם ניקח את הגישה הטהרנית לפיה חוויה לא צריכה הפרעות שלא כלולות בה, יש מצב שנשלול כל פריט מדיה עד שנגיע לחיים עצמם כחוויה בודדת ויוצאת דופן של חוסר בהפרעות חיצוניות. גם אם מישהו עיוור צבעים, זו עדיין המציאות כפי שהיא עבורו, ואת האשמה אי אפשר להפנות אל ציוד פגום או הפרעה מכוונת של מתווך. הבעיה היא שהמציאות היא אולי החוויה היחידה שכביכול אף אחד לא יצר, אלא שכאן הדיון כבר מוסת ממדיה לתאולוגיה...
ריאליזם בהפרעה
אם אנחנו לא מקבלים את הדרך הטהרנית, ומבינים שאנו מוקפים בממשקים, כתוביות והפרעות, יש מגוון של צעדים לנקוט בהם. עלינו לשים לב לממשקים שקיימים ביצירה. לכל הפחות, הם צריכים להיות שם, ולהיות תואמים לציפיות של הקהל; אם בסרט מוצג צ'אט של שתי דמויות שמכירות זמן ארוך, הוא צריך לכלול הודעות קודמות בהתכתבות ביניהן. אחוז הסוללה צריך להופיע כמו גם השעה, ושורת הכפתורים. גם בחירת הממשק הנכון שבו הדמות משתמשת (ווצאפ/טלגרם/טיקטוק/פייסבוק וכו'). מדובר בהרחבה של הפיקוח על השחקנים, עיצוב הסט והחפצים בהם משתמשים. כפי שסרטי צבא לוקחים יועץ מרקע צבאי לדיגום, סלנג ושיטות לחימה, כך גם תוכן שחושב על ממשקים צריך לשים לב לפרטים הטכניים האלה. לעתים זה מצדיק איש צוות או יועץ בשלב הכתיבה.
בסדרה בלקספייס, יש המון עיסוק בעולם התוכן של נערים. כתוכן של ערוץ רשת13, הם יכלו להשתמש בעיצוב ובלוגו של החדשות של הערוץ, אך גם בנו ממשק חדש לחלוטין בו מתרחשות שיחות בין דמויות. הדמות של הבלש יודע שכאשר הוא לא מוצא את ההתכתבות בווצאפ, עליו לחפש את השיחות באפליקציות משחק שמהוות בכלל צ'אט.
בלקספייס גם מודעים לכך שהמציאות היא חסרת כל סדר וקומפוזיציה. דווקא הצילום הוא זה שתחום לנו את המרחב ומארגן אותו. בתמונה 1, בשוט של צילום טקס יום הזיכרון, המרחב דחוס וחתוך מוזר, בעוד שבפריים שהטלפון מארגן יש מרחב וסדר. בתמונה 2, אח"כ כשצופים בצילום הטקס, יש ידיים שאוחזות בטלפון. מה שהטהרנות קוראת לו שוליים, הוא בעצמו חלק מהתוכן. הוא עוזר לנו להבין שהסרטון כעת בידיים של צופה כלשהו. השוליים כעת הופכים להיות חלק מהתוכן.
תמונות 1-3 מימין לשמאל. מתוך הסדרה בלקספייס. בכל התמונות יש פריים-בתוך-פריים באמצעות מסכים והמרחב שסביבם. הלוגו של הערוץ מופיע בפינה. שימו לב שהפוקוס חד על המסכים המצולמים והמרחבים סביבם אינם בפוקוס
לסיום, אפשר לשאול מה התפקיד של אותם "גורמים מפריעים" לחוויית הצפייה. קולנוע בתחילת דרכו היה אילם ואוניברסלי. נואל קרול טען שסרטים בסגנון הוליוודי מצליחים בין היתר כי הצופים נעזרים בפענוח מראה חזותי על מנת להבינם. במילים אחרות, כדי להבין סרט, ואף להנות ממנו, מספיק ליצור סרט שבו התרחשות אילמת. אך אנו חיים בעולם של דקויות, מילים וכתב. בלי שאנו מבינים את השפה, עלינו להיעזר באותם "גורמים מפריעים" על מנת להבין מה נאמר ונכתב, ולשלוט בצפייה בהם. בלי הכתוביות הללו לא יוכל צופה מערבי להבין סרטים מהמזרח הרחוק. עלינו פשוט להשלים שאלה שתי חוויות צפייה שונות- ללכת בעקבות התמונה הטהורה או להכיר בקיומם של מתווכים למיניהם, ולנסות לחוות את שתיהן.
Sources:
Carroll, Noël (2003), Lamarque, Peter; Olsen, Stein Haugom (eds.), "The Power of Movies", Aesthetics and the Philosophy of Art: The Analytic Tradition: An Anthology, Wiley-Blackwell, p. 21, retrieved 2025-05-01
"כוחם של הסרטים", מבוא לתיאוריות קולנועיות: מקראה, עריכה: ענת זנגר, האוניברסיטה הפתוחה, 2016
